איפה הנשים? בערוץ 1

Written by admin Published in
טל שניידר

לפני כמה חודשים, במהלך מפגש משפחתי של מוצאי שבת, ניצבנו לכמה רגעים בני משפחתי ואני מול מקלט טלוויזיה. ערוץ 10 היה דלוק ועל המסך, נדהמתי לראות, ישבה חבורה של שבעה גברים בחליפות ושוחחה על נושא כלשהו. שבעה גברים ואף אישה? הפטרתי. איזו מן תוכנית זו?

‘מה זה משנה לך אם גברים או נשים מדברים על הנושאים הללו?’ ענה לי קרוב משפחה קרוב במיוחד. ‘העיקר שהם יודעים מה שהם מדברים!’ הרב שיח גלש לעוד כעשר דקות כשאני נשארת המומה, מעצם הרעיון שאני חולקת בית, סלון, מטבח עם אנשים שאפילו לא רואים את הבעיה.

אז למה באמת חייבים לראות נשים על המסך בכל שיח ציבורי?

‘You can’t be what you don’t see’, אמרה פעם מריאן רייט אדלמן, ממובילות מאבק האגודה לזכויות האזרח בשנות ה 60 של ארה"ב, אישה שחורה שנישאה למשפטן הבכיר פיטר אדלמן, אמריקאי יהודי, אף הוא מבין מובילי המאבק. אנשים כמו הזוג אדלמן (אותם יצא לי להכיר אישית), חבריהם האישיים של בני הזוג קלינטון עמדו ובכו מהתרגשות בארה"ב כאשר ראו את ההיסטוריה האמריקאית מנצחת את הגזענות האפלה ונשיא שחור ראשון יושב בבית הלבן. כל ילד וילדה אמריקאית, שחור או היספני ובן מיעוטים למד את השיעור החשוב ביותר – באמריקה תוכל להיות כל מה שתרצה.

ובכן, הנשים ותנועות פמינסטיות לא צריכות לחשוב דווקא על השחורים של אמריקה, אך כן מותר ורצוי שיחשבו על עצמן. בתי בת ה 8 ואני עומדות מול המסך. מדוע שהיא תמשיך לראות רק גברים מדברים שם? האם רק הם יודעים על מה הם מדברים?

מעקב אקראי בחודשים האחרונים אחרי תכניות פוליטיות (זה מה שאני רואה. לא רצופה בריאלטי, גם שם יש בעיה, אני מבינה) ממשיך להפתיע אותי. תכנית ‘המטה’ של ערוץ 10 במוצאי שבת היא סמן קיצוני בעיני. כמעט מדי שבוע, פאנל הפתיחה של התכנית הוא על טהרת הגברים. תמיד יש הסברים. לפני עשרה ימים צייצתי בעניין. דני דיין, פאנליסט קבוע באותה השבת מיהר להשיב לי: טליה ששון, מחברת דו"ח המאחזים הייתה אמורה להיות, אך לא הגיעה בסוף. הרמתי טלפון לששון. “אכן" היא אמרה לי, "הם ביקשו שאגיע וממש ברגע האחרון, שעתיים לפני התכנית התקשרו לבטל, ואמרו שרצו לדבר קצת פחות על נושא המאחזים ויותר לדבר על המשא ומתן המדיני. והרי אני ממובילות יוזמת ז’נבה. מישהו חושב שיש גברים שיותר מומחים ממני בנושא המשא ומתן?"

גם בערוץ 2, בתכניות כמו אולפן שישי או פגוש את העיתונות קיימת בעיה. שם, לרוב, מקפידים למקם לפחות אישה אחת. כדי שלא יטפלו אליהם, אתם יודעים. לא משנה שנשים הן חצי מן האוכלוסיה. את רינה מצליח, דנה וייס, קרן מרציאנו ויונית לוי אני אוהבת ומעריכה אחת אחת ולא חושבת שזו העבודה שלהן לדאוג לכך שיהיו שם עוד ועוד נשים. יש עורכים, יש במאים, יש מנהלי ערוץ (כולם גברים, לא?) ולהם צריך להיות אכפת מכך שמחצית מן הציבור מסתכלת על המסך ולא רואה שם שיקוף של עצמה. לא בימי שלום ועוד יותר לא בימי מלחמה.

רק את ערוץ 1 אפשר לשבח מעט. הנה אנקדוטה קטנה: בשבוע שעבר השתתפתי בתכנית פוליטיקה עם עודד שחר. “נו טל, מה את אומרת" תפס אותי עורך בכיר בערוץ מאחורי הקלעים "נכון שאנחנו בסדר? ראית איך אנחנו מקפידים יפה על שוויון?”. נכון, חייכתי בעצב. הם באמת בסדר ומשתדלים, אך למרבה הצער, מה הם שיעורי הצפייה של הערוץ הממלכתי? כלל האצבע - לא תהיי מה שלא תראי – בעינו נותר.

בחודשים האחרונים, שלא בכוונה מובהקת, אני מרגישה שהפכתי לנציבה לענייני העדר נשים על המסך. נשים רבות מתעצבנות ומגיבות, ומעירות. ואף סופרות ראשים (הנה דוגמא נהדרת בטוויטר למישהי שסופרת באדיקות. ממליצה גם לכן/לכם לעקוב). חברים (מכל המינים) שולחים לי תמונות של כנסים וימי עיון בהם אין נשים ואני מעלה את המידע לרשתות החברתיות.

אולם הדרך לרענן את השיח היא קשה. שוב להעיר לעורכים, שוב להסתכן בכך שאף אחד לא ירצה להזמין אותי יותר לתכניות האירוח? (כן, אין ברירה).פוליטיקאי אחד ח"כ אראל מרגלית הרים את הכפפה והודיע שלא יסכים להשתתף בתכניות טלוויזיה שבהן אין לפחות אישה אחת מבין שלושה דוברים. מאז שהודיע ואמר, לא ראיתי אותו על המסך (לא יודעת אם יש קשר, תודו שזה מעלה חשש).

אז אולי במקום להמשיך ולהעיר לעורכי התכניות – אפשר להתחיל לדגדג פוליטיקאים במקומות מציקים? הם קשובים לרחש הציבור ולטרנדים ברשתות החברתיות. קצת שיימינג לא הזיק עדיין לאף אחד.

תאריך השידור: 
שני, ינואר 27, 2014 - 11:45