גברים, פנו מקום על המסך

Written by admin Published in
אריאנה מלמד

למה בתוכניות הסטנדאפ והסאטירה יש הרבה יותר גברים מנשים? ולמה במהדורת שישי של ערוץ 2 יושבים גברים בלבד? כי ככה הרגילו אותנו. עכשיו הגיע הזמן ללמוד מהבריטים ולשנות את המצב

הבה נחטט לרגע בזיכרון הקיבוצי שלנו, באגף הצחוקים: כמה סטנדאפיסטים ראיתם בשנים האחרונות על מסך הטלוויזיה? וכמה סטנדאפיסטיות? התשובות המדויקות לא חשובות כאן. מה שיתברר לכם מיד אם תעשו חושבים – ולו לשניות אחדות – הוא שעל המסך שלכם מתרוצצים הרבה, הרבה יותר מצחיקנים ממצחיקניות. וככה זה היה תמיד, ולא רק אצלנו.

השבוע הודיעו פרנסי ה-BBC, ליתר דיוק, דני כהן, ראש מחלקת ההפקה של שירות השידור הבריטי, כי המוסד המכובד לא יצור עוד תוכניות מצחיקות בכיכובם של גברים בלבד. אתם מכירים את הפורמט: ארבעה-חמישה גברים נפגשים באולפן, "מועדון לילה" של ארז טל, למשל. או "QI", תוכניתו המעולה של סטיבן פריי, שמשודרת גם אצלנו ב-HOT בערוץ 8 ו-"Mock the Week", תוכנית דחקות-אקטואליה מלבבת וחסרת רסן. המשותף לכולן: מבוססות על פאנל גברי קבוע. נשים, אם בכלל, מגיעות כאורחות נדירות לאולפן, וגם אם הן הכי מצחיקות ביקום, קשה להן להשתלב בתוך דינמיקה מבדרת כלל-גברית שקיימת בין המשתתפים הקבועים.

ובכן, לא עוד. כהן הבטיח שהמצב ישתנה, ואפשר יהיה לראות גם יותר מצחיקניות וגם יותר נשים מבוגרות על המסך, בהתאם להמלצות נאמנות ה-BBC, הגוף המתווה את דרכי הפעולה של המוסד הבריטי הממלכתי. בשנה שעברה הודיעו הנאמנים כי "ייצוג שוויוני יותר לנשים הוא נושא דחוף לביצוע בשנה הקרובה", וכהן, שזה עתה החל בתפקידו, ודאי לא מעוניין לקבל נזיפות מהבוסים.

לא בפוליטיקה ולא בטלוויזיה

השם מארי וילסון אינו אומר הרבה לצופים בישראל, אבל כדאי לזכור אותו בצמוד לאמירה "מה שאת לא יכולה לראות, את לא יכולה להיות" (what you can't see, you cant be). וילסון היא פעילה חברתית אמריקנית שהקימה לפני 15 שנים מיזם מעולה לשיתוף מוגבר של נשים בפוליטיקה הארצית והמקומית - כמו אצלנו, גם בארצות הברית נשים לא ממהרות להתמודד למוסדות נבחרים - ועל הדרך הגדירה יפה את בעיית הטלוויזיה בארצה: נשים הן 50% מן האוכלוסיה, אבל חייזר ממאדים שידליק טלוויזיה, יתרשם שהן בסך הכל מיעוט לא רלוונטי. הבעיה הזו תקפה בכל רחבי העולם המערבי, רק האחוזים משתנים.

לא רק סטנדאפיסטיות חסרות, כמובן. בפאנל הלא-מצחיקנים של ערבי שישי בחדשות ערוץ 2 תמצאו את רוני דניאל, אודי סגל, אהוד יערי ודני קושמרו, ערד ניר על פי הצורך ודני דבורי על פי המצב, ואמנון אברמוביץ' שעולה על כולם באגרסיביות עתירת טסטוסטרון, וככה כל שישי בלי להתבלבל ובלי להתנצל. מדוע זה קורה? התשובה הטכנית היא כי "אלה הכתבים והפרשנים שלנו, אין לנו אחרים". התשובה המהותית היא שיש תקרות זכוכית סמויות בכל מקום, גם בטלוויזיה, ונשים נוגעות בהן, אך לא שוברות אותן.

יש כתבת מדינית בכירה אחת בשלושת הערוצים - איילה חסון - ואין כתבת צבאית אחת. יש כתבים לענייני ערבים אך לא כתבות. יש פרשנים צבאיים, אבל אף לא פרשנית אחת לרפואה. ואין כמעט פרשניות מדיניות אורחות, או פרשניות כלכליות, או נשים שידברו על נושאים הנחשבים אצלנו למובילי סדר היום הלאומי-ביטחוני-מדיני-כלכלי.

בחזרה למארי וילסון: אישה עדיין לא הגיעה לבית הלבן כנשיאה. כשבדקו במחקרים את שאיפותיהם של ילדים אמריקנים בני שבע, שיעורים זהים של בנות ובנים הודיעו שהם חולמים להיות הנשיא/ה. כשבדקו בגיל 13, גילו ששיעור הבנות הרוצות להיות נשיאה ירד ב-50%. מה קרה להן בין לבין? המון דברים, בין היתר - אלפי שעות טלוויזיה, שהיא המעצב הגדול של תודעת ההמונים.

טלוויזיה, בעידן הוויזואלי שלנו, מגדירה את גבולות האפשרי. מה שנראה על המסך, נתפס כנכון ונאות ומייצג מציאות, אף על פי שלעתים קרובות אין הדבר כך. בנות שצופות בטלוויזיה רואות מעט נשים. אף אחת לא נשיאה. המסר המתקבל מכך הוא שזו לא שאיפה לגיטימית או אפשרית עבור נשים. בנות רואות גם שאין פרשנים צבאיים וכלכליים (או כמעט שאין) ואין סטנדאפיסטיות. והן מבינות, בשנים שבהן נבנית הגדרת הזהות שלהן, שהמצב הוא כזה מפני שהתחומים "מתאימים" יותר לבנים.

המצב קשה במיוחד בשני הקצוות של התוכן הטלוויזיוני - החדשות חמורות הסבר והצחוקים הפרועים, וקשה עוד יותר לצופה הממוצעת להבחין במנגנון שיצר גם את סדרי העדיפויות הטלוויזיוניים וגם את היעדרן של נשים. זהו מנגנון גברי במהותו, ועמו סדר יום גברי מובהק: קודם מדיני-ביטחוני, אחר כך היתר. כך שקודם נשמע אמירה כלשהי מפיו של ראש הממשלה, ולא משנה מה חשיבותה של האמירה לחייהם של האזרחים, ורק אחר כך נשמע דיווח על עליית מחירי מעונות היום לילדים, הגם שהעלייה הזאת תיגע בחייהם של יותר צופים מהאמירה התורנית על איראן והחרם והאנטישמיות ומה לא. היא נחשבת לנושא חשוב פחות, וגם - איך לא - לנושא שמעניין בעיקר נשים, ולכן היא תידחק לשולי החדשות, לאייטם קצרצר מפיה של כתבתנו לענייני חברה, הנה לכם, שלא תגידו שאין כתבות-נשים אצלנו.

באורח מסורתי, עוד הרבה לפני שהמציאו את הקופסה המרצדת, בטרקליני החברה המהוגנים, אחרי ארוחות הערב, פרשו הגברים לדיון בפוליטיקה בעוד הנשים ישבו בנפרד לדיון בחינוך הילדים ובבריאות המשפחה ובניהול ענייני הבית. הטלוויזיה לא המציאה כלום, רק דחפה את הקדימויות הללו לתוך הפריים, ונשארנו תקועים איתן. ותקועות, מפני שבקדימויות הללו לעד הרוני דניאלים ידברו על צבא וביטחון, והדנה רוניות על ביצפר וקרם לחות.

כדי לחולל שינוי צריך רק לרצות. לרצות להכשיר את הכתבת המדינית הבאה, את הכתבת הצבאית הבאה. שהרי אם כרמלה מנשה יכולה להיות כתבת צבאית ברדיו, אף שלא היתה אוגדונרית, למה בטלוויזיה אי אפשר? רק כי מישהו לא רוצה.

ובאותה מידה של ודאות צריך לומר שאפשר גם לשפר את ייצוגן של נשים על המסך בכל תחום שהוא. קחו למשל את "מאסטרשף" ו"משחקי השף". בראשונה, שלושה שפים ומיכל אנסקי, שאיננה שפית. בשנייה, שלושה גברים שמציעים למועמדת להתמקד בדוגמנות, ומדברים על נתוניה ועל ההבדל בין אישה סקסית לאוכל סקסי. למותר לציין שהעלמה הצעירה לא יכולה להשיב להם: הם שפים, הם מורמים מעם, וכולם גברים. אז נכון שבעולם האמיתי יש שפיות מעטות יחסית לגברים, אבל בטלוויזיה בפריים טיים אין בכלל. למה? כי מישהו לא התאמץ מספיק ולא רצה מספיק, זה הכל.

ובאשר למצחיקניות, אני כבר שומעת אתכם אומרים, "ידוע שנשים מצחיקות פחות", אבל שווה לבדוק את הידיעה הזאת. סטנדאפיסטים מתחילים את חייהם המקצועיים, לעתים קרובות, כליצנים של הכיתה וזוכים בתשומת לב חיובית. בנות-ליצניות מתקבלות בחשש, וודאי לא מעודדים אותן להתמיד ולהתמקצע בתחומן. נכון גם שבעולם האמיתי פועלות פחות מצחיקניות ממצחיקנים, אבל אם מישהו יתאמץ מספיק, יהיו עוד עדי אשכנזיות וליטל שוורציות ולא רק עוד קטורזה-כהן-אסייג-ציון-חסון ושות'. ובשלישיית מה קשור תהיה אחת שקשורה או לא קשורה. וב"ארץ נהדרת" יהיו יותר משתי נשים קבועות. ו"מצב האומה" לא ייראו חריגים כל כך עם פאנל שוויוני. ואם מישהו יתאמץ מספיק, אולי תהיה גם אחת בפריים טיים, שתצחק על הפאנל הגברי של הדניאלים והיערים. ומישהו יצפה בזה, ויגיד, וואללה? חייבים שינוי.

הטור המקורי התפרסם באתר ynet. תצלום: עדי אורני

תאריך השידור: 
שני, ינואר 27, 2014 - 13:45