לא רדפנו סתם את עמנואל רוזן

Written by admin Published in
טל לאור

בשבועות האחרונים, עת הודלף כי הפרקליטות שוקלת לסגור את התיק נגד העיתונאי עמנואל רוזן בניגוד להמלצת המשטרה, בשל חוסר תשתית ראייתית, נזרקו אל חלל האוויר האשמות, גידופים וטענות, בין היתר נגד חושפות הפרשה, פעילות תא העיתונאיות, אשר גם אני נמנית עמן.

קשה לדבר במושגים של ''הצלחה" כאשר יש אנשים שמשלמים מחיר אישי כבד – בין אם בצדק ובין אם לאו. אך אם ננטרל לרגע את ההיבט הרגשי, הצלחה עבור רבים נמדדת בצבעים של שחור או לבן: זכאי או אשם, יוגש כתב אישום או לא יוגש. בזמן ההמתנה להחלטה הסופית בפרשה אשר עתידה להתקבל בימים הקרובים בפרקליטות, חשוב להבהיר כי תוצאותיה, ללא קשר להיבט המשפטי, הביאו לשינוי משמעותי בדפוסי ההתנהגות והמחשבה, בעולם התקשורת ומחוצה לו. מה שהיה, לא ישוב להיות.

לא יבש הרוק על שפתי המבקרים את פרשת רוזן, והעם בישראל נחשף לעוד סיפור עגום, אשר כבר זכה לשם המכובס "פרשת אייל גולן והקטינות". ניצול מיני של קטינות וסרסרות בהן, הדחה לשימוש בסמים ועוד, הם חלק מהחשדות שנחשפו בפני הציבור. הסיפור המדאיג הזה, אשר התשתית הפלילית לגבי חלק מהמעורבים בו מוטלת אף היא בספק, חשף את הפער העצום הקיים בין המוסר לבין החוק. הדיון נסב על שאלות של נורמות וערכים, כאשר התחושה בעיני רבות ורבים היא שהמשפט לא תמיד נותן מענה הולם ושעובדה זו אינה מכשירה את השרץ ולא מנטרלת את הצחנה.

לפתע גם פרקליטי צמרת מפולפלים מדברים על הצורך בבחינה מחודשת של נורמות, על ההבנה כי הרף הפלילי הוא לעיתים שטחי ואין להסתפק בו בכל מקרה. התחלה של דיבור העוסק באחריות חברתית מגינה, החלה נשמעת, ושיח העוסק בחלקה של התקשורת ותרומתה להיווצרותה של תרבות ההצלחה המהירה והשטחית החל מתעורר.

התובנה כי הראיה המשפטית איננה חזות הכל מהדהדת, וייתכן כי היא לא פשוטה לקליטה.

האם אכן לא ידע הזמר כי מדובר בקטינה בת 15 וחצי? ואם חשב שהיא כבר בת 17? האם זה באמת משנה את מהות העניין ומטשטש את הכשל המוסרי? והאם העובדה שמעשה של הטרדה מינית או מעשה מגונה התרחש לפני שנים וחלה עליו כעת התיישנות המגבילה את העיסוק המשפטי, משמעה שהדבר לא לא קרה מעולם? התשובה על כל אלו היא: לא.

המסקנה ממקרים אלו ועוד מקרים רבים אחרים שהחשודים בהם אינם ידוענים היא, כי המשפט מוגבל במקרים רבים, כי הדברים צריכים להיבחן בכלים אחרים, וכי בית המשפט אינו יכול להוות תחליף לערכים יום-יומיים בחברה. הוא אינו בנוי וערוך לכך וגם אנו לא היינו רוצים להכניס את המשפט עוד ועוד אל תוך הנעשה פנימה בחיינו.

תא העיתונאיות מעולם לא התיימר להיות ארגון משפטי. לאורך הדרך הודגש היסוד המהותי והנורמטיבי שעמד לנגד עינינו. חשיפת הפרשה הביאה לחשיפה רחבה ובלתי מסתיימת של מקרים שמעלות נשים ממגזרים שונים ומעיסוקים שונים, אשר עברו הטרדה מינית וכעת קיבלו כוח ואומץ להתלונן. במקומות עבודה רבים, בתקשורת ומחוצה לה, קיימת כיום מודעות רחבה לנושא - החל מקיומה ופרסומה של פונקציה ניהולית שאחראית לטיפול במקרים אלו, ועד לפרסום החוק למניעת הטרדה מינית במקום בולט וברור .

בנוסף החלו להירקם, בשיתוף עם ארגונים וגופים חיצוניים דוגמת הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת ואחרים, תהליכים ארגוניים ורגולטיביים ארוכי טווח סביב טיפול, יידוע ועדכון ההנהלות על מנת למנוע הישנות של מקרים כאלו בעתיד, "קוד אתי" לסיקור של מקרי עבירות מין הולך ומתגבש בימים אלו וכמובן - ואולי החשוב ביותר - מקומות העבודה הופכים לנקיים בפועל ממטרידים סדרתיים עבור נשים וגברים כאחד.

השינוי הערכי הוא בעיצומו והוא חורג הרבה מעבר לכלליו הפורמליים והיבשים של המשפט. הקהל הישראלי על משמעותו הרחבה, מבין כיום כי יש "תיק פלילי" אבל יש גם "תיק ציבורי", והאחרון אינו נופל מחשיבותו מהראשון.

פורסם במקור בהארץ, 1.12.13